<h1>רבינו ירוחם נ"ב ח"ה</h1>
<h2>דף מד:</h2>
נשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר כך פשוט בע"ז ובחולין חכם שטמא אין חבירו רשאי להתיר פירוש לא ישאל לחכם אחר בסתר כדי שיתיר לו ויסמוך על הוראת השני דכיון דאסרו הראשון שוייה חתיכה דאיסור' אבל יכול הוא לומר לחכם אחר שאלתי לחכם פלוני וכן השיב לי מה נראה לך ואם יראה לשני שטעה הראשון יתוכח עמו אם טעה בדבר משנה שהוא ענין פשוט יחזירהו ואם תלוי בשקול הדעת ואין יכול להוכיחו מתוך דברי משנה או דברי אמור' יאמר דעתי שהוא מותר ואיני יכול להתיר מאחר שאסרת ואיני יכול להחזירך מתוך משנה ולא מתוך אמורא. והא דאמרי' [ע"ז מ' ע"א] נפקי שפורי דמר ושרו ודמר ואסרו דוקא כשבא הדבר לפניהם יחד בבית המדרש או הראשון לא אסר אלא התיר ואז האחרון יכול להחמיר אפילו לא בא להם ביחד [...] כי הוא פי' כי אין חבירו רשאי להתיר אפילו בדבר שיש לו קבלה ממנו זולתי אם היה הדבר פשוט שטעה בדבר משנה. ויש מהמפר' שכתבו דמיירי דאית ליה גמרא כלומ' שיש לו קבלה יכול להתיר מה שאסר חבירו וכן כתב רש"י [ועי' תוס' חולין מ"ד ע"ב ד"ה היכי]. ובירושלמי שאינו יכול להתיר ולא לאסור מה שעשה חבירו כי אם כמו שאמרנו דרך ויכוח לבד בדבר שבא לפניהם כי אז נפקי וכו' או שמא מיירי בדבר התלוי בסברא כמו שכתבתי. (כי) [פי'] וכל זה מיירי בששניהם שוים דאם הא' גדול מחבירו בחכמה יכול להתיר מה שאסר חברו אפילו במידי דתלי' בסבר'.
